להיוולד מחדש 

הלידה היא אחד האירועים המרגשים בחיי כל אחד מאיתנו. כל אמא תשמח לספר על הרגע המופלא הזה, ואבא שנכח בתהליך לא ישכח אותו לעולם.

שני תאים זעירים המתחברים ביניהם, הופכים כעבור תשעה חודשים ליצור חי ונושם, עם זוג עיניים, חיוך רך ולב קטן ופועם.

גם ברוחניות קיים תהליך דומה, ומרגש באותה מידה. במהלך מסעו הרוחני האדם מגלה את נשמתו, צומח ומתחדש בכל רגע ורגע עד שהוא מגיע לשיא התהליך, שבו הוא חווה את "הלידה הרוחנית".

הקבלה מובילה אותנו להבין דבר חדש ומרתק על חיינו: לכל תהליך ההתפתחות שלנו - מהיווצרות העובר, דרך הלידה, תקופת הילדות ועד לשלב שבו אנו הופכים להורים - יש מקור ושורש בעולם הרוחני. למעשה, כל תופעה בעולם שלנו היא תוצאה מתהליכים שמתרחשים בעולם הרוחני, אבל תהליך הלידה הרוחנית הוא החשוב והמשמעותי ביותר. כשם שאנו נולדים בעולם שלנו ומתחילים את החיים, כך גם חיינו הרוחניים מתחילים עם הלידה בעולם העליון - "הלידה הרוחנית" שלנו.

תהליך ההתפתחות המופלא הזה מחולק למספר שלבים מרכזיים:

1. עיבור

2. יציאה לאוויר העולם

3. יניקה

4. קטנות וגדלות

השמות נשמעים אמנם מוכרים מחיינו הגשמיים, אבל משמעותם הרוחנית היא אחרת; בגשמיות אנו מדברים על התפתחותו הפיזית של גוף התינוק, ואילו ברוחניות הנשמה היא שמתפתחת.

המקובלים כינו את הרצון הקטן לרוחניות שמתעורר לראשונה בלב האדם, בשם "טיפת הזרע". רצון זה נקרא לעיתים גם "הנקודה שבלב".

הרצון הרוחני אינו קשור בסיפוק הצרכים החומריים של האדם, אלא בצורך חדש, שהמילוי שלו מגיע מהעולם העליון.

בעקבות התעוררות הרצון הזה בתוכנו אנו נמשכים לרוחניות, ולמרות שאיננו יודעים עדיין בבירור מהו מקור המשיכה הזו, אנו מרגישים צורך להבין לשם מה אנו חיים. זהו השלב שבו מתחיל "החיפוש הגדול". מתוך טיפת הזרע הרוחני יצמח בעתיד רצון גדול לגלות את העולם הרוחני, להיוולד ולחיות בו.

בשלב זה מתחילה "טיפת הזרע" להתפתח לאט לאט אל עבר הצורה העתידית שלה - הנשמה. תהליך רוחני זה מקביל בתהליך הגשמי להתפתחותו של תא הזרע.

עבור תא הזרע נבנית סביבה מיוחדת להתפתחות ברחם האם, כך גם רצון האדם לרוחניות אינו יכול להתפתח ולגדול ללא סביבה תומכת.

את הסביבה התומכת לצמיחתו הרוחנית של האדם מהווים עבורו ספרי ההדרכה שכתבו המקובלים. הם מכוונים את האדם בדרכו החדשה, ומלמדים אותו מה עליו לחפש באמת.

בעזרת ספרי המקור, האדם לומד להבין מהי רוחניות. העיסוק בנושא יוצר בו צורך וחשק גדול להגיע אליה ולהרגיש אותה.

לפני שנתקדם אל השלבים הבאים בתהליך חשוב לדעת כי ברוחניות לא קיים ממד הזמן המוכר לנו מהעולם שלנו.  "זמן רוחני" פירושו סדר שינוי מצבים. הזמן הרוחני אינו מתקדם מעצמו כפי שחולף לו הזמן בעולם שלנו, אלא רק פעולותיו של האדם הן שמעבירות אותו ממצב רוחני אחד למשנהו.

המושג "שלושה חודשים" הוא השם שבחרו המקובלים כדי לתאר את כל אחד משלושת מצבי ההתפתחות שיעבור העובר הרוחני, בדומה לתשעת חודשי ההיריון הגשמי הנחלקים לשלושה שלישים.

בשלב זה האדם הולך ומתקדם בנתיב הרוחני. עם התקדמותו הולכת ותופסת הרוחניות מקום מרכזי בחיי האדם, והכמיהה אליה ממלאת את רגשותיו. הרוחניות, שהיוותה עד כה נושא להתעניינות, הופכת לצורך ממשי וקיים.

לאחר שהאדם פיתח רצון ממשי וחזק לרוחניות, הוא מתחיל לחפש אחר מקורות הדרכה, שיוכלו לכוון אותו להתקדמות בדרכו החדשה.

הוא מבין שההתקדמות הנכונה תהיה בעזרת לימוד נכון ומבוקר בספרי הקבלה האותנטיים ובהדרכת המקובלים, והוא מוכן כבר לקבל את הדרכתם.

הדבר דומה לעובר שקשור אל אמו בחבל הטבור ומוכן לקבל ממנה את כל אהבתה, והאם, מצידה, מזינה אותו ללא ביקורת או הגבלות כלפיו.

בשלב זה האדם מגלה שהטבע שלו אגואיסטי, ומבין שהטבע הזה עוצר אותו מלהתקדם לרוחניות. הרצון שלו לרוחניות נעשה גדול עוד יותר, והוא מתקדם למדרגה הבאה, שבה הוא מגלה איך לאהוב את הזולת ולא רק את עצמו. בשלב זה הלב נפתח ומתחיל לפעום.

תהליך ה"היריון הרוחני", שבו האדם מתגבר על טבעו האגואיסטי, מתקן אותו בהדרכת ספרי הקבלה ומתקדם ברוחניות, הוא תהליך שחוזר על עצמו. עם כל חזרה מתווסף ממד, מעין שכבת עובי חדשה ומתקדמת יותר שהאדם מתקן, אבל העיקרון בתהליך נשמר באופן זהה.  

לאחר שהאדם קיבל את כל ההדרכה והעזרה מהספרים, הוא בשל לצאת ל"אוויר העולם" ולהתחיל להכיר את העולם הרוחני.

הוא יודע עתה כיצד להמשיך ולהתקדם בדרכו הרוחנית, הוא מכיר את ספרי המקובלים ומבין מדוע עליו לקבל את דבריהם.

בשלב הקודם, העובר הרוחני קיבל את עצות המקובלים ללא הבנה ובאופן מוחלט. אך עתה הוא מבין יותר, והוא יכול לבחור באיזו מידה הוא מעוניין להיות מושפע מהם.

גם התינוק בעולמנו מחליט בעצמו מתי לינוק מאימו ומתי די לו, ועם זאת, הוא עדיין תלוי בה וניזון ממנה. כך גם ברוחניות האדם תלוי בסיוע שהוא מקבל מהלימוד בכתבי המקור ובקשר שלו עם הבורא.

חשוב להבין תחילה, שהשנים אינן מתייחסות לגילו הכרונולוגי של האדם, אלא למידת בשלותו הרוחנית. לאורך כל תיאור התהליך הרוחני אנו מדברים על אדם בוגר.

בתחילתו של שלב הקטנות האדם דומה לתינוק שמתחיל ללכת: בתחילה הוא עושה את הצעד הראשון עם רגלו האחת, אחר כך צועד עם הרגל השנייה וכך נע קדימה לעבר אביו ואימו. באותה דרך ברוחניות האדם נע לעבר הבורא, שכמו "ממתין לו בזרועות פתוחות".

בהמשך, האדם מתחיל לממש בפועל את רצונו להכיר את הכוח העליון ולהידמות לו. זהו המקור הרוחני לתופעה שבה הילד הקטן מנסה לחקות את הוריו מתוך רצון להיות כמוהם.

בשלב הגדלות קורה דבר נפלא: האדם מתחיל להרגיש עד כמה הבורא ייהנה אם הוא (האדם) יקבל את כל התענוגים שהבורא רוצה להעניק לו.

מתוך הבנה זו האדם מחליט לקבל מהבורא את אותם תענוגים, כדי לגרום לבורא נחת רוח. כך, מ"קטן" שעד עתה נהג רק לקבל, האדם הופך להיות ל"גדול", שגם נותן.

היכולת להחזיר תענוג לבורא נקראת בקבלה "בר מצווה" או "י"ג שנה", והיא מסמלת את תחילת שלב הגדלות. בדומה לעלם הצעיר שגדל ובגר ומשתדל להצליח כדי לשמח את הוריו.

ברבות השנים התינוק שהתפתח לעלם, גדל והופך להורה. הוא מביא לעולם ילדים וממשיך מעגל חדש של חיים. ברוחניות הדבר מתבטא בכך שהמקובל (שכבר הגיע לרוחניות) הופך למורה עבור יתר הנשמות. הוא מלמד אותן כיצד לעבור את אותה הדרך שהוא עבר, כותב עבורן את ההוראות האלה בספרים, ומסייע להן לטפס במעלה השלבים השונים עד הלידה הרוחנית האמיתית.

המקובל רוצה רק דבר אחד: שהנשמות יתפתחו להיות גדולות כמוהו. באופן זה הוא ממשיך לעלות במדרגות הרוחניות, עד שהוא מגיע למדרגה הסופית, בה הוא מתעלה למדרגת הכוח העליון.

"הוא רצה לאהוב והתחיל לחפש

הוא למד לאהוב ואז נולד".